סיכום שנה – מצעד האלבומים 2011

וואו, איזה כיף היה לראות את כל התגובות המפרגנות שלכם לחלק הראשון של סיכום השנה שלנו. כבר הרבה זמן לא התרגשנו ככה. תודה לכל המגיבים, המשתפים, המפרגנים והמצביעים.

ואתם יודעים מה יהיה אפילו יותר מרגש? לראות את כווווווווולכם בחגיגות היומולדת שלנו, ב-25.1, 20:00 באוזןבר. עוד פרטים אפשר למצוא פה, ובקרוב גם בבלוג. תעשו אטנדינג שנדע כמה במבה לקנות וגם בשביל לקבל הנחה.

ועכשיו, בלי עוד עיכובים, נעבור לחלק השני והאחרון של סיכום השנה:

למה דווקא אלבומים?

אלבום הוא עדיין, גם בעידן הדיגיטלי של היום, התוצר השלם ביותר שאמן יכול לייצר. אמנם יש גם המון מוזיקה טובה שלא מונצחת באלבומים – סינגלים, הופעות, שיתופי פעולה ועוד ועוד, אבל האלבום הוא עדיין הלחם והחמאה של התעשייה ולכן אוסף האלבומים כמוהו בסופו של דבר כפניו של עולם המוזיקה בשנה האחרונה. אי לכך החלטנו שהדרך שלנו לסיים ולסכם את השנה תהיה מצעד 20 האלבומים הטובים ביותר.

וכך בשקלול מהיר של הצבעותיכם, דעתנו האישית וערק בחרנו את 20 האלבומים שעשו לנו את השנה:

מקום 20: רמלה – משאלה

במשפט: רוק ישראלי, במלוא מובן המילה – גם הטקסטים שעוסקים בחיים פה, גם השפה, גם העיבוד וההגשה – מוזיקה מאוד מקומית ומאוד איכותית.

מקום 19: TREE – TREE

במשפט: זה לא וודסטוק, זה אינדינגב. למרות שהכל מתאים למעמקי שנות השישים המאוחרות, כולל בגדים, שיער, גיטרות וכמובן סאונד – TREE  הם מאוד כאן ועכשיו.

[audio http://www.myspace.com/treeimage/music/songs/cool-breeze-78645693]    

מקום 18: רוצי בובה – AgaAgaBoo

במשפט: "מסיבת כיתה בישראל הקטנה" זה התואר שהם מקבלים בד"כ. אנחנו בהחלט מסכימים עם המסיבה.

מקום 17: יאפים עם ג'יפים – קיץ של עור נמר

 במשפט: הלהקה המיוחדת ויש יאמרו הסנובית ביותר בארץ ש(כמעט) ולא מופיעה, מייצרת מוזיקה לאו דווקא נעימה ולא קלה לעיכול, אבל עדיין מצליחה לתפוס אותך חזק במקומות מוצנעים. אלבום חדש ושוב מרשים לא פחות מקודמיו.

מקום 16: אנטיביוטיקה – להישמע להוראות השימוש

במשפט: תופעת אלטרנטיב שמתכתבת עם שנות ה-80, עם אופל ועם השפה העברית. הם עונים לה במוזיקה מצויינת, טקסטים חזקים ואלבום נהדר.

מקום 15: נילי פינק – נילי פינק

במשפט: אחת מזמרות השנה שלנו, האלבום של נילי הוא בדיוק כמוה – עדין אך מתוחכם, מרגש אך לא משתפך, ויפה. מאוד יפה.

מקום 14: FLORA – Happy Today

במשפט: זמרת מקסימה שמצליחה להתחמק מהנישה של "סינגר/סונגרייטרית עם פסנתר" בעזרת עיבודים שונים ומגוונים למלודיות המקסימות שלה.

מקום 13: Brain Candies – Brain Candies

במשפט: אם ממתקי המוח היו נולדים ארבעים שנה קודם, הם היו גדולים לפחות כמו JEFERSSON AIRPLANE. אבל הם לא, אז הם באינדי הישראלי. זה לא אומר שהם לא מצויינים.

מקום 12: רמי פורטיס – החבר אני

במשפט: האחד והיחיד מצליח (שוב!) לעשות את זה ולהוציא אלבום אדיר ולגרום למיינסטרים לחבק אותו. איזה אמן גדול.

מקום 11: טליה אליאב – קוד הזכרון

במשפט: דיוה מקומית ומקום שלישי בדירוג הזמרים השנתי שלנו. גם האלבום עצמו הוא יצירה שראוייה לציון, ולא רק האישיות הכובשת מאחוריו.

מקום 10: J.views – Rivers & homes

בפסקה: אלבום ישראלי שמועמד לגראמי!(קטגוריה מספר 60). טוב, לא בדיוק לגראמי, זאת אומרת כן לפרס, אבל לא על המוזיקה אלא על העטיפה המדהימה שעיצב יונתן דגן בעצמו, בין היתר מתמונות שהעלו מעריצים שתמכו בפרוייקט. ב"סיפור כיסוי" כתבו על זה פוסט מדהים, תקראו. האמת, גם לא בדיוק ישראלים. אמנם הפרוייקט מבוסס ישראלים וגם מגיע לארץ מדי פעם, אבל אפילו בפייסבוק שלהם כתוב שהם מניו-יורק. ובכן, אמנם ההרכב והאלבום לא בלטו במיוחד בנוף הישראלי השנה (אבל כן פוצצו את מועדון התיאטרון בחודש שעבר), אבל האלבום שלהם פשוט מעולה. יצירה אלקטרונית מלאת נשמה, מחשבה, דיוק ואפילו קצת קסם. אתם יכולים להסתכל בקנקן היפה הזה, אבל כדאי גם להקשיב לו.

אבל למה לחפור? האזינו:

מקום 9:  Phototaxis – Pretty Ugly

בפסקה: כשסיפרו לי בפעם הראשונה על הרכב טריפ-הופ ישראלי, לא עצרתי את עצמי מלגחך. טריפ-הופ? ישראלי? לא נראה לי. אז הלכתי לבדוק, ובדרך לאוזןבר חושב לעצמי באיזה מילות גנאי אשתמש לקטול את המופע שאני עתיד לחוות. מזל שלא לבשתי כובע באותו יום. הצליל והאווירה של ה-phototaxis כל כך נכון, כל כך מקצועי וכל כך מעניין שהם בהחלט מזכירים באווירה הרכבים מהשורה הראשונה בעולם; סאונדטרק מושלם לערב אורבני, למסיבה מגניבה ולשלל פעילויות נוספות. כשכל זה עטוף באחת המגישות הכי מענייניות בארץ, מבחינת מראה, קול ותזוזה, התוצר איכותי ביותר. רצועות בולטות במיוחד הן קטע הנושא "pretty Ugly" ו-"naked" הסקסי. אל תתנו לאלבום הזה לעבור לכם מתחת לרדאר.

מקום 8: Lorena_B – Siblings

בפסקה: כבר אמרנו לכם ש"הסגנון של לורנה בי, שנמצא איפשהו באזורי הפוסט-דאבסטפ, הוא מהפופולריים בעולם בימינו (מישהו אמר ג'יימס בלייק?) אבל אין הרבה אמנים שמבצעים אותו, הלכה למעשה, בארצנו". אז עכשיו, אחרי שג'ארוויס קוקר כבר הסכים (שימו לב איזה אלבום הוא מחזיק ב-2:42 דק'), לא נותר לנו אלא להגיד שאלבום הבכורה המעניין והאיכותי של המקום הרביעי בדירוג הרכבי השנה שלנו היה אחד הטובים ביותר ב-2011.

מקום 7: נעם רותם – ברזל ואבנים

בפסקה: למה נעם רותם הוא לא ברי סחרוף? לא ברור לנו. איך היוצר והזמר המוכשר לא הצליח לשחזר את הצלחה שלו מימי ה(בערך) בוי-בנד קרח 9 ולחזור ללב המיינסטרים? אין לנו תשובה. מה שאנחנו כן יודעים זה שרותם מיצב את עצמו באצולת השוליים הישראלית, המציא את עצמו כאמן קצת חכם יותר, קצת מעניין יותר וקצת מוכשר יותר מהאופציות המקבילות במיינסטרים הקלאסי (משהו כמו עמיר לב), והצליח לשמר קהל מעריצים קנאי ותומך. האלבום האחרון שלו, "ברזל ואבנים", עם הגיטרה-בס-תופים הקלאסי שעוטף מילים דוקרות ומוגש עם השירה הייחודית של רותם, בקלות יכול היה להפוך לאלבום חביב גלגל"צ. כנראה שהוא פשוט טוב מדי בשביל זה.

מקום 6: עינב ג'קסון כהן – עץ נופל ביער

בפסקה: למה בפסקה? במילה: מקסים! ובכל זאת בפסקה, כי מגיע לה – עינב עושה את מה שהיא עושה כל כך טוב, שפלא שהיא לא נולדה עם מיקרופון מחובר לפה ופסנתר לאצבעות. הסינגר/סונגרייטרית הנהדרת יצרה אלבום בכורה מרשים, שבו היא משתמשת בחוכמה בכל סל הכלים העומד לרשותה. בין היתר ניתן למצוא בו טקסטים עשירים על חיים צעירים ואורבניים – "וכמה שהעיר הזאת ואני זה לא כוחות" (מתוך "לא כוחות"), מלודיות מרהיבות בפשטותן ותמימותן – "תינוק" הוא האהוב עלינו אישית – עיבודים מינימליסטיים קסומים לאורך כל האלבום ואפילו הבלחות קצביות (קרבות ראווה). האלבום כולו מהווה פסקול נהדר לימים שמחים ועצובים כאחד, ובעיקר לחורף גשום כמו הנוכחי.

–          מקום 5:  The Aprons – Sound Stains

המצטרף הטרי ביותר לחמישייה הוא גם הבחירה המפתיעה של השנה. The Aprons ("הסינריות" בתרגום חופשי?) הן צמד בחורות עדינות ומקסימות וכזאת גם המוזיקה שלהן. עם הרכב מינימליסטי (בס-תופים-שירה-קולות) שרק לעיתים מגובה בקלידים או גיטרה, מצליחות השתיים ליצור אלבום קסום, מעניין, יפה ומגוון, ובעינינו – אחד הבולטים השנה.

לעתים נשמע כמו בלדת אינדי חולמנית ולעיתים כמו אינדי-רוק קצבי, לאורך כל האלבום ההגשה המהורהרת ועמוסת הריוורב של הצמד, בשילוב עם מילים מעניינות וחודרות, מכניסה אותך למשך קצת יותר מחצי שעה להזייה נעימה ומכורבלת.

בין רגעי השיא של האלבום אפשר לספור את השריקות המקסימות ב"Everything", את ההרמוניות הקוליות המיוחדות ב"Gunshot", ואת ההתפוצצות (יחסית, יחסית) הקצבית ב"This Time".

עם הפקה מקצועית של דני אברג'יל (גיישה נו, פלסטיק פיקוקס) וכמובן אירוח של רם אוריון חביב הבנות, התוצאה היא אחד האלבומים המקסימים של השנה.

האזינו:

–          מקום 4: Tiny Fingers – Massive Fingers Spacetrip

מוכנים לטיול בחלל? לא, אין צורך להיות אוליגרכים שמחפשים שעשוע חדש, אפשר פשוט להקשיב לטייני פינגרס.

השיטוט של האצבעות במערכות כוכבים רחוקות לוקח אותנו בין דאבסטפ, רוק מתקדם, אלקטרוניקה הזוייה ופסיכדליה לאלבום אקלקטי בסגנונות שמשפיעים עליו, אבל אחיד מאוד ברמתו ובצליל הסופי שלו כיצירה שלמה. אחרי שהם הפתיעו ברמות אנרגיה חולניות כל הופעה מחדש, האצבעות סוף סוף ארזו הכל ביחד לאלבום שיכול להיות פסקול מושלם לערב רקיד, והוא אכן היה – בהופעת הפריצה שלהם ביומולדת לקול הקמפוס לפני חודש וחצי.

האלבום הזה כמעט ולא עוצר לרגע. אין הפסקות נשימה, הטמפו לא יורד בהרבה והאוזניים לא נחות, כשהבליל של מקצבים מעניינים, משחקים אלקטרונים וגיטרות מלאות דיסטורשן פוגש את המאזין.

האלבום הזה אינסטרומנטלי בחלקו ועמוס בכל טוב ממטבח מייצרי הרעש, מה שהופך אותו לעיתים קצת קשה לעיכול בעיקר למי שדאבסטפ זר לו, אבל אין בכך בכדי להוריד מהאנרגטיות ומהאיכות של האלבום ואנחנו בטוחים שגם מי שלא יודע מי זה סקירלקס יכול להתחבר.

בין הקטעים הבולטים אפשר לציין את "The Foot Technique", שחלקכם אף בחר כשיר השנה – טרק נהדר שנע בין טריפ-הופ לדראם-אנד-בייס עם רוק מתקדם ודאבסטפ, שעוטפים את הכל באווירה חללית והזוייה.

טרק שווה נוסף הוא "Feller Horizon", אחת הרצועות היותר רגועות באלבום, שעדיין מצליחה להיות מעניינת ומגניבה לאורך 6 דקות אינסטרומנטליות ברובן.

ועוד מילה אחת – על העטיפה המקורית והמעניינת שעיצב דימה טרטיאקוב: מה משקף טוב יותר את האווירה של האלבום מספינת חלל בצורת צב שמשייטת ביקום ופולטת עשן?!

האזינו:

–          מקום 3: Acollective – Onwards

עם הפקה יוקרתית ומהוקצעת, קריצה ברורה למיינסטרים והכי חשוב – שירים מצויינים, האלבום השני של הקולקטיב והראשון של Acollective הוא ללא ספק אחד האלבומים הבולטים במוזיקה הישראלית. כנראה שלא רק אנחנו חושבים ככה, ובתצוגה נדירה יחסית לארצנו הופעת ההשקה שלהם מילאה עד אפס מקום את הבארבי המורחב.

החבורה הגדולה והעליזה של חברי הילדות הצפון-תל אביבים הכניסה את היד לכיס, ועשתה צעד שלא נהוג לעשות במוזיקה המקומית ובודאי שלא באינדי – הביאה מארה"ב אחד, כריס שאו (shaw) לביקור בארץ.

מפיק/טכנאי העל שזכה באוסקר ובגראמי על עבודה עם בוב דילן ובנוסף עבד עם שמות כמו ג'ף באקלי, שריל קרואו, WEEZER, SUPER FURRY ANIMALS ועוד רבים וטובים, קיבל כמה דמואים קולקטיביים והשתכנע לפנות את הלו"ז ולהגיע עד המזרח התיכון בשביל להקליט את "ONWARDS".

התוצאה – אלבום מרהיב בשלמותו. עם בליל של סגנונות שנע בין רוק, פופ, אמריקנה, בלו-גראס, אלטרנטיב, נגיעות ג'אז ועוד – ההפקה המעובדת היטב הופכת את השירים המצויינים של הקולקטיב לפיסות מוזיקה מרשימות. אחד הדברים הבולטים באלבום הוא שהקולקטיב לקחו את ההרכב הבכלל לא קטן שלהם, וניצלו אותו בצורה מקסימלית. אין פה כלים מיותרים כמו שאין פה כלים חסרים. העיבודים שלמים ואיכותיים, ועושים שימוש טוב בסל היכולות שעמד לרשותם.

עכשיו, חכמים לאחר מעשה, אנחנו יכולים כבר לדעת ש"Better Man" היה להיט גלגל"צי, ושגם ל"whiskey eyes" הלך לא רע, אבל בהאזנה ראשונה היה קשה לבחור את השירים הבולטים במיוחד. חוץ מהשניים שהוזכרו: בלדה מרגשת על הרצון להתעורר אדם טוב יותר ושיר אהבה שיכור באווירה של סלון מערב פרוע, יש עוד כמה טרקים בולטים במיוחד בעינינו. "Simon Says" המגניב והקצבי שפותח את האבלום ומכניס את המאזין לאווירה תוך כדי המנטרה החוזרת שחייבים לעשות את מה שסיימון אומר, הוא הרצועה האהובה עלינו אישית. עוד ראויים לציון "Runing Away" המרגש, "Girls" הקברטי, ועוד פייבוריט שלנו – "Goodbye Bad Days", שסוגר את האלבום עם פסנתר ושירה של עידן רבינוביץ'.

בסה"כ, השילוב של שירים מצויינים וחיבור טוב מאוד בין שיר אחד למשנהו, ההגשה המעניינת של צמד הסולנים, רבינוביץ' ורועי ריק, וההפקה המצויינת, הופכים את ONWARDS לאחד האלבומים הטובים של השנה, ואולי לבולט והפופולרי שבהם.

האזינו:

–          מקום שני: Umlala – StandGoShowShout

מקצבים מסיבתיים, גיטרות מדוייקות, קלידים מסונתזים ומבטא בריטי. זה, על קצה המזלג מה שאפשר למצוא באלבום הבכורה של התופעה הירושלמית שנקראת UMLALA. "תעמודתלךתראהתצעק" (בתרגום חופשי) הוא בעצם מסיבת היפסטר-רוק בעטיפה ורודה. כבר מהשיר הראשון "Baby Yog" המקצב המהיר והעומס החיובי של העיבוד גורם למאזינים להזיז את הראש מצד לצד. בשיר השני, "Please", הסינגל הראשון מהאלבום ולהיט רדיו בינלאומי לעתיד, כבר אי אפשר פיזית שלא לקפוץ במקום.

כמו שכבר ציינו כשחילקנו כרטיסים להשקה, הרבה אנשים (כולל מערכת הבלוג) חיכו המון זמן לחומר מוקלט של ההרכב, ואנחנו חייבים להודות – ההמתנה הייתה שווה את זה. בתמורה קיבלנו אלבום בוגר (מוזיקלית, לא באווירה), בשל, מקצועי ואיכותי, שמורכב מ-12 רצועות, 90 אחוז מהן להיטים בפוטנציה. מ"Please", דרך "Unqualified Sailor"  ה(טיפה) רגוע יותר, MY PDF File ההומוריסטי – בו הלהקה תוהה איך ממירים קובץ PDF ל-JPG, ועד "Big Pressure" המתוזמר, כולל כל מה שלפני, אחרי ובאמצע – כל שיר מצליח במקביל לעמוד בפני עצמו כיחידה נפרדת, אך גם למלא את תפקידו בפאזל השמח של אומללה.

וזה מה שהאלבום הזה וההופעה של ההרכב שהתלוותה אליו מייצגים יותר מהכל – שמחה: ריקודים, קפיצות, ורוד, צחוקים – הכל באווירה חיובית ואנרגטית, שאי אפשר שלא להידבק בה.

עכשיו רק נשאר לראות – האם זה יספיק בשביל להצליח גם מעבר לים? אנחנו מחזיקים אצבעות.

האזינו:

ועכשיו, לרגע הגדול:

כמה סופרלטיבים כבר נשפכו, כולל אצלנו, על האלבום של הבסיסט לשעבר/פרונטמן בהווה. עם שילוב של טקסטים חכמים ומרגשים, מלודיות מקסימות ועיבודים יצירתיים, האלבום של יהוא הוא נכס צאן-ברזל-מודרני של המוזיקה הישראלית.

לצערנו זה האלבום היחיד בחמישייה הפותחת ששפת הקודש מככבת בו, וגם זה ראוי לציון.

מה עוד אפשר להגיד על האלבום הזה? שהטקסטים מעולים? שהמוזיקה נהדרת? שההגשה של יהוא היא אחת האיכותיות והרגשיות שנתקלנו בה?

כן.

אם צריך לסכם במשפט את "דברים יומיומיים כאלה" היינו בוחרים להגיד שזה אלבום מיוחד ומצויין. מיוחד ומצויין? למה זה אומר הרבה? כי יש הרבה אלבומים מצויינים, ויש הרבה אלבומים מיוחדים, אבל קשה למצוא חיבור באמת טוב של שניהם. הרבה חוטאים בחוסר יצירתיות בשביל לעשות את מה שהם עושים בצורה טובה והרבה מפספסים באיכות כשהם מנסים לחדש. יהוא מצליח לעשות את שניהם יחד.

זהו לאו דווקא אלבום קל לשמיעה. נכון, יש שירים כמו "קיים ונעלם" המקסים, אבל לצד שיר האהבה לתהליך ההתבגרות שמלווה בפסנתר עדין ועממי, יש גם רצועות כמו "ההרודיון שלך" שבו מקריא יהוא פואמה על רקע רעשים מתוזמרים היטב, וגם תופעות כמו "שלושה שירים שלא נכתבו" (הקטע האהוב עליי אישית באלבום), מעין שיר/דקלום שבו יהוא מתאר שיחה בינו לבין זוגתו (טליה אליאב, בשיר) על הכתיבה שלו, תוך תיאור סיטואציות כאלה ואחרות מחיים רגילים ורגילים פחות – כל זה בלי קצב ברור וכמעט ללא ליווי.

חוץ מזה, לאורך האלבום כולו יש הרבה שבירות ושינויים במקצבים ובמנגינות, עיבודים וכלים מעניינים (האקורדיון מאוד דומיננטי והבס, במפתיע, לא כל כך), ובעיקר תוכן עמוק, ישיר ונוגע.

אבל מעל הכל, החלק החשוב ביותר שהופך את האלבום הזה מאלבום טוב לאלבום מופת, הוא הטקסטים. שמענו כל כך הרבה אנשים אומרים השנה שהם מתחברים למילים של יהוא, שהוא מתאר את הרגשות שלהם, את המחשבות שלהם, את החיים שלהם – שכנראה יש שם משהו. יהוא אומר ב"קיים ונעלם" – "תקשיב לדיסק של שלום גד, הוא מחייה את העברית ואז בשיר אחד הוא מתאר בדרך ציורית דברים שאני הרגשתי כל כך הרבה שנים". יש לנו חדשות בשבילך מר ירון: אתה מחייה את העברית. המילים הפואטיות, הכתובות בעברית יפה ולא מתפשרת ראויות כמעט תמיד לעמוד גם הן בפני עצמן, אפילו כשהן מתארות סיטואציות מאוד עכשוויות מחיי היומיום בת"א. קבלו דוגמא:

"הרי הלילה מרושל פה, כשבמחשכיו מסתיר את חמוקיה של העיר שעוד לא קמה
הרי בעוד אני כותב יושב בריון ומחשב איך לקנות אותי, ובדיוק בכמה
הרי מחר יזרח האור על איזה בן זונה שיכור שמלטף ת'יד לקצל'ה של אמא
זה לא חשוב, נקום בבוקר, ונשלם ביוקר על סלט באוליב או על שוט בלימה לימה."

 – מתוך "ערפל סמיך", יהוא ירון.

וכשכל זה עטוף במוזיקה כה קסומה ומדהימה – זה כנראה דווקא כן היה זמן טוב לכתוב שירים.

האזינו:

\

ועכשיו באמת זהו.

שנה הלכה/שנה באה ואנחנו את כפינו נרימה ונקווה לשנה טובה לא פחות מ-365 הימים המצויינים שעברו.

התחלה טובה אנחנו בטוחים שתהיה לשנה, כי אנחנו חוגגים יומולדת – ומזמינים אתכם להצטרף. תעשו אטנדינג ותקבלו הנחה.
עוד מחוייבות אחת לפני שנשים את 2011 במגירת הנוסטלגיה: מבין המדרגים של המצעד Melquiadess ואורן סגל  זוכים בכרטיס חינם לחגיגות היומולדת שלנו! חברים, תבדקו את המיילים שלכם.

היה כיף, נפגש שנה הבאה!

(או בפוסט של יום שישי)